צילום. אישה. השראה

לפני כשנתיים, קפצתי בשבת בבוקר להאנגר בתל אביב בו התקיימה מעין תערוכה של סיפרי צילום ואיור.

התערוכה/מכירה הציגה מגוון גדול מאוד של ספרים של אמנים שונים. הספרים היו פרוסים על שולחנות ואפשר היה לדפדף בהם ולהנות גם מהאוירה מסביב וגם מהספרים עצמם. שם גם נתקלתי בכמה ספרי צילום של עליזה אורבך, וביניהם ספר אחד קטן בכריכה רכה (היו גם ממש גדולים), שמשך אותי. שניה לפני שיצאנו (אני ובתי, בתקופה שעוד שמחה להתלוות אלי לחוויות מעין אלו), קניתי את הספר שקרא לי. הספר הונח על המדף לאחר שדיפדפתי בו ואני המשכתי בחיי.

לאחרונה, ארגנתי לי פינת עבודה משלי בבית. היה חשוב לי שתהיה לי פינה נעימה שגם תאפשר לי לקבל השראה, מוזמנת לקרוא על זה כאן. במסגרת האירגון מחדש עשיתי סדר במדף הספרים, ומצאתי את הספר הזה של עליזה אורבך. הוא הגיע לידי בדיוק ברגע שבו הייתי מוכנה להתעמק בו, והחיבור היה מידי. הבנתי בדיוק למה הספר קרא לי בתערוכה.

הספר נקרא "שיר על הארץ" וכולו צילומים בשחור לבן מרחבי הארץ, פיזית הוא יחסית קטן וכולו משדר צניעות, יופי שונה והרבה געגוע.

אני מאוד מעריכה ספרים, לעתים אפילו מרגישה רע לקפל את הפינות בזמן הקריאה, אבל הפעם לא התאפקתי וגזרתי את אחד הצילומים ותליתי בפינת העבודה כך שיהיה לי מול העיניים.

הצילומים בספר כולם בטבע, אין משמעות אמיתית למיקום שבו צולמו בארץ (כמו שהצלמת בעצמה אמרה באחד הראיונות), יש בהם המון רגש, ואלו בדיוק הפרטים שתופסים את לי את העין, שיש בהם עומק והם מספרים סיפור מאחורי התמונה. יש בהם התבוננות עמוקה וצורך לספר את הסיפור שלהם.

בצילומים המקומות השונים נראים שלא בשיא תפארתם, אלא דווקא בתהליך התבלותם. בחלקם מבנים חקלאיים נטושים, העץ לא בשיא עלוותו וצמיחתו אלא דווקא ללא עלים, הצמח הוא עשב בר או קוץ ולא פרח נהדר וצבעוני.

אלו בדיוק הדברים שמושכים את תשומת לבי ונתפסים בעיני כמעניינים, אפילו מבלי לחשוב אלא אינטואיטיבית לגמרי.

כמובן שמיד פניתי לגוגל וחיפשתי מידע על עליזה אורבך.

עליזה אורבך, ילידת הארץ, חיה בין השנים 1940-2016. הצטערתי שלא נחשפתי לעבודותיה בעודה בחיים.

היא עסקה בצילום תיעודי לעיתונות, הציגה בתערוכות וזכתה בפרסים בינלאומיים. מלבד צילומי הטבע היא תיעדה דרך עיניה את ההיסטוריה של המדינה, חלוצים, ניצולי שואה ועולים חדשים. בנוסף צילמה הרבה נשים ופרסמה אלבומי תמונות בנושאי אימהות ועבודת נשים.

עליזה אורבך פורטרייט עצמי

עוד מידע על עליזה אורבך אפשר למצוא ברשת, אבל מה שעניין אותי בעיקר זה מה יצר אצלי את החיבור.

בכתבה שנכתבה לאחר מותה מצאתי בדיוק הגדרה למה שהרגשתי מול הצילומים שלה, והסבר לחיבור האישי שלי לצילומיה.

"האוצרת גליה בר אור, שניהלה עד לאחרונה את המשכן לאמנות בעין חרוד ואצרה את התערוכה "ראשונים", אמרה על אורבך כי היה בה שילוב נדיר של יושרה אישית וחסד, שקרן ממנה כאדם וניכר גם בצילומיה. "חסד ויושר בלתי מתפשר סותרים לעתים זה את זה, אבל אצלה הם השלימו והצמיחו זה את זה, יצרו עולם רב ממדי שההיגיון שלו הוא עמוק ופנימי, ואינו ניתן למניפולציות. היא נמנעה משימוש באפקטים בצילום, מקומפוזיציות בנויות לתלפיות ומאסתטיקה נכונה מדי, עד כדי שהיא הופכת חסומה. הצילום שלה שימר את הגולמי, הפתוח והנושם. זה צילום שיש תחושה שנמצא כל הזמן במצב התהוות".

כתבה עליה שכתב הצלם אלכס ליבק אפשר לקרוא כאן.