052-5949771

  • White Facebook Icon
  • White Pinterest Icon
  • White Instagram Icon
  • White LinkedIn Icon

© כל הזכויות שמורות לאסנת ברק

על השראה, עיצוב והחיים עצמם

שתי וערב - הסיפור של אֵטוּן

14.4.2018

זהו סיפור על מפעל אחד ומשפחה אחת. סיפור ישראלי שנארג מפיסות היסטוריה, מטרם הקמת המדינה ועד לימינו. במידה רבה זהו גם הסיפור של כולנו.

 

את יהודית הורן פגשתי לראשונה שהגעתי למפעל אֵטוּן ביבנה על מנת לבחור בדי ריפוד לפרויקט בעיצוב פנים. מפעלים וייצור תמיד מסקרנים אותי, יצירה של יש מאין שיש מאחוריה תכנון ומחשבה, ובמקרה זה תוצרים יצירתיים ומעוצבים. האנשים שמאחורי המוצר מעניינים אפילו יותר.

 

 

מפעל אטון הוא עסק משפחתי לאריגת בדי ריפוד ותפירת וילונות. בסוף הביקור יהודית פתחה צוהר לסיפור של המפעל והמשפחה. סיפור אישי מרתק שעובר דרך תקופות שונות בחיי העם והמדינה, סיפור על ציונות, בריחה מגרמניה הנאצית, חלוציות, בניה ויצירה. סיפור שיכול להתחרות בקלות בסרט הוליוודי.

 

חזרתי ונפגשתי עם יהודית על מנת לשמוע עוד. יהודית, לבבית וצנועה סיפרה לי על אטון, ההיסטוריה שלו ושל המשפחה.

 

בגרמניה בשנת 1868 הוקם מפעל הטקסטיל המשפחתי "האחים הורן" על ידי סבא של עימנואל (מנו) הורן, בעלה של יהודית. כאשר בגר פאול הורן, אביו של מנו, הוא רצה ללמוד ולעסוק במשפטים. אביו (סבא של מנו), שאולי קיווה שבנו ישנה את דעתו, סיכם איתו שקודם ילמד הנדסת טקסטיל על מנת לשמר את הידע המשפחתי, ואח"כ יוכל לבחור את דרכו כרצונו. פאול סיים את לימודיו כמוסכם, המשיך לדוקטורט במשפטים והיה לשופט במערכת המשפט הגרמנית.

 

 

בגרמניה של שנת 1934 כבר יושמה מדיניות הגזע הנאצית שהלכה והחמירה. פקידים שאינם 'ארים' פוטרו ממשרדי הממשלה ומתפקידים ציבוריים. ד"ר פאול הורן, שהשתייך לתנועה הציונית, סולק מעבודתו כשופט. חלק גדול מיהדות גרמניה הספיק לצאת ממנה ולהגר למדינות שונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם משפחת הורן יצאה מגרמניה, וד"ר פאול הורן, ציוני נלהב, עלה עם אישתו הצעירה מלני לישראל, יעד בכלל לא מובן מאליו.

 

המשפחה הצעירה הגיעה לארץ בתקופת המנדט הבריטי. ד"ר הורן חזר למסורת המשפחתית אותה עזב שנים לפני, ויישם את הידע שרכש בתחום הטקסטיל. הוא קנה שני נולים והקים בת"א מפעל טקסטיל שעיקרו באותה תקופה היה אריגת מטליות (המפעל עבר מאז כמה "דירות" עד ביתו הנוכחי ביבנה).

 

 

ד"ר הורן שהתעניין בארכיאולוגיה והיסטוריה ואף כתב מאוחר יותר ספר על הטקסטיל בתקופת התנ"ך, בחר את שמו של המפעל, אטון, מתוך ציטוט מספר משלי: מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם  משלי ז, טז

האהבה לטקסטיל ליוותה את פאול הורן. מלבד הקמת המפעל, במהלך השנים החל בפעילות ציבורית בענף –השתתף בהכנת מילון עברי למונחי טכסטיל בו החיה מונחים מכתבים עתיקים, בשנת 1952 ניהל בהתנדבות את אגף הטקסטיל והעור במשרד המסחר והתעשייה, היה מיוזמי ומקימי בית ספר גבוה לטקסטיל - "אורט" שהפך למכללת שנקר, התעניין בארכיאולוגיה והיסטוריה ואף עזר לארכיאולוג פרופ' יגאל ידין לנתח את שרידי הבדים שנמצאו במערות מדבר יהודה.

 

מלני, אישתו, שלמדה בזמנו באוניברסיטת פרנקפורט ובסורבון עסקה בפעילות ציבורית וגידלה 3 ילדים - יעל, עדה ועימנואל (מנו). במשך שנים היתה מלני נשיאת ארגון נשות "אורט" בישראל וחברת נשיאות "אורט" העולמית.

 

 

סיפור משפחתה של יהודית, ישראלי וחלוצי לא פחות.

הוריה, רבקה ואיסר, עלו לארץ בספינת המעפילים טייגר היל בעליה הבלתי ליגלית בשנת 1939. סמוך לחוף העלו העולים את הספינה על שרטון על מנת שלא תהיה שמישה והבריטים לא יוכלו לשלח את העולים חזרה וכך הצליחו להיכנס לארץ. יהודית נולדה בקיבוץ עמיר שהוריה היו ממקימיו. קיבוץ עמיר בצפון היה אחרון הקיבוצים שהוקם במסגרת חומה ומגדל. כשיהודית הייתה בת חמש עברה המשפחה לגבעתיים.

 

וכמו בכל סיפור טוב, גם אהבה גדולה יש בסיפור... בגן בגבעתיים הכירה יהודית את מנו, שהיה לאהבת חייה ומכיתה ו' הם יחד.

 

עם התבגרותם, יהודית,שחלמה להיות מורה, למדה בסמינר לוינסקי והתחילה לעבוד בהוראה. היה ברור לה שבזה היא רוצה לעסוק. מנו, שתכנן להשתלב באטון נסע לאנגליה ללמוד הנדסת טקסטיל באוניברסיטת לידס. לאחר שנתיים של געגועים, כשהם בני 22 הם מתחתנים ויהודית מצטרפת למנו בלידס כשליחת הסוכנות ומלמדת עברית בבית הספר היהודי.

עם סיום התואר הראשון והשני של מנו, הזוג הצעיר חוזר לישראל להתחיל פה בחייהם המשותפים. העתיד נראה ברור ומבטיח.

 

 

ביום ה-21 לפברואר שנת 1970, חודשים ספורים לאחר חזרת הזוג הצעיר לארץ התפוצץ מטוס סוויס אייר על אדמת שוויץ. מטען חבלה שהוחדר לתא המטען במטוס על ידי טרוריסטים ערבים התפוצץ מספר דקות לאחר ההמראה. כל נוסעי הטיסה נהרגו.

 

מלני ופאול הורן היו בין נוסעי הטיסה. היא טסה לשוויץ להשתתף בישיבת הנהלה של אורט העולמי, והוא כדי לרכוש ציוד למפעל. הם הקדימו את חזרתם לארץ על מנת להספיק ולפגוש את מנו לפני יציאתו למילואים למחרת. המשפחה שהמתינה לחזרתם קיבלה את הידיעה המרה.

 

מנו הספיק לעבוד יחד עם אביו חודשים ספורים בלבד.

 

צוות המפעל הוותיק והנאמן התגייס בשעת המשבר לסייע למנו ולאחותו להמשיך ולהצעיד את אטון קדימה. ליהודית, באותה תקופה בהריון עם בנה הבכור, ברור היה שהיא צריכה להיות לצד בעלה לסייע ולתמוך. 

תעשיית הטקסטיל בארץ באותה תקופה שגשגה ופרחה, מעין 'ההיי טק' של התקופה. טוויה, צביעה, אשפרה, אריגה, כל אלה נעשו במפעלים מקומיים. בית הספר שנקר למקצועות הטקסטיל, שד"ר פאול הורן היה בין יוזמיו, נפתח על מנת לתמוך בתעשייה ולקדם אותה.

 

 

יהודית, שעבודת היד והיצירה לא היו זרות לה, והייתה מודעת לכישרונה, מחליטה להצטרף לאחר לידת בנה הבכור למחזור הראשון של שנקר. היא בחרה ללמוד עיצוב טקסטיל כדי שתוכל לתרום בצורה משמעותית בעסק, ולהצטרף אל צוות המעצבות של אטון.  שאלתי את יהודית האם הויתור על ההוראה היה קשה. בכל זאת זו הייתה שאיפתה ולשם כיוונה את עצמה. לדבריה עצם הידיעה שתוכל לשוב וללמד במידה ותרצה בכך אפשרה לה לבחור. אבל היא התאהבה בעבודת האריגה על הנול וגם היום הברק בעיניים ניצת כשהיא מדברת על דוגמא חדשה.

 

על העבודה המשותפת עם בעלה אומרת יהודית שזה אכן התחיל כניסיון שלא ברור איך יעלה, אבל הם למדו לעבוד בשיתוף פעולה מלא, לחלק את התפקידים ולעבוד יחד - כל אחד בנפרד. העבודה גם הביאה יתרונות של חוויות ונסיעות משותפות ברחבי העולם. יחד הגדירו מטרות וכבשו יעדים.

 

במבט לאחור אומרת יהודית שהמעבר לעבודה באטון איפשר לה לפתח את היצירתיות שבה, להרחיב אופקים, להיות אדם יותר דינמי ולתת מענה ופתרון יצירתי כל פעם מחדש. בנוסף איפשר לה העיסוק שלה להיות בדיוק האמא שרצתה לשלושת בניה. למרות העבודה התובענית, הגמישות איפשרה לה להיות נוכחת בחיי הילדים וזמינה עבורם.

 

 

עם השנים המפעל התפתח ועבר לארוג בעיקר בדי ריפוד ווילונות. אטון הייתה לספק העיקרי של מוצרי טקסטיל בית לבתי המלון בארץ. הבדים הוצגו במהלך השנים בתערוכות בינלאומיות וזכו בפרסים רבים. עם הזמן התפתחו ונוצרו קשרים עסקיים רבים ברחבי העולם והייצוא לחו"ל שהפך להיות חלק ניכר מהעבודה.

יהודית והמעצבות יוצרות כל הזמן קולקציות בדים חדשות, עוקבות אחרי טרנדים עולמיים שמתחילים באופנה וממשיכים אל תחום עיצוב הפנים. הן מתעדכנות בחומרים מקצועיים, ונמצאות בקשר עם ארכיטקטים שעובדים על בתי המלון החדשים והמיוחדים בארץ ובחו"ל.

 

בחלוף הזמן תעשיית הטקסטיל בארץ הצטמצמה. מבין המפעלים שפעלו בתקופת השיא של שנות השבעים אטון נשאר אחרון, סוף עידן "כחול לבן". חומרי הגלם כבר לא מיוצרים פה והכל מוזמן מחו"ל. גם בשאר העולם המערבי זו תעשייה שמצטמצמת והייצור במזרח משתלט גם על תחום זה.

 

 

אטון עדין עובד במרץ בזכות צוות ותיק ומסור ושירותtailor made של בדי ריפוד ותפירת וילונות לבתי מלון ומסעדות בארץ ובעולם. האפשרות לייצר בכמויות קטנות מהנדרש במפעלי המזרח, ובאיכות מצוינת, הופכת את המפעל לתחרותי ויוצרת שיתופי פעולה עם טובי הארכיטקטים בארץ ובעולם תוך פיתוח קולקציות חדשות ומותאמות לשוק המלונאות. לאורך השנים המפעל צבר קהל לקוחות נאמן שממשיך לעבוד איתו ולהזמין את הבדים עבור מלונות יוקרתיים בארץ ובעולם.

 

יהודית ומנו עדין מתרגשים ומתלהבים כל פעם שהם נתקלים במסעדה או חדר במלון שמרופדים בבדים שלהם, זה כנראה שומר עליהם צעירים...

 

במהלך הכתיבה התנגן וליווה אותי השיר המצורף... מוזמנים ללחוץ על פליי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל התמונות צולמו על ידי באטון ©

 

Share on Facebook
Please reload

נעים מאוד, אסנת ברק.

מעצבת פנים, אוהבת חומרים, אנשים והחיבור ביניהם.  במסע יומיומי של גילוי השראה בדברים שסביבי, צבע, חומר, יצירה ויוצרים.

אני כותבת על מה שגורם לי להתרגש, להתלהב ולרצות להמשיך ולחקור. מתרגמת למילים ותמונות את ההרגשה שמעבירים אלי חפץ, חומר או יצירה.

פוסטים אחרונים:
Please reload

ואל תפספסי גם את זה...
Please reload

ארכיון הבלוג
Please reload

אינסטגרם