"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל" כולנו מכירים את המשפט הזה מההגדה כבר מגיל הגן. הטקס השנתי של קריאת ההגדה הוא חלק מהמסורת, ומבחינתי יש בו הרבה זיכרונות ילדות, כיף משפחתי ודרך לחגוג את החג ולבדל אותו מחגים אחרים. מעולם לא התעמקתי בפרשנות ההגדה, ומלבד המשמעות של יציאה מעבדות לחרות, והמקום של "להיות עם חופשי בארצנו" (כן יודעת שמתערבב גם עם יום העצמאות, חרות ועצמאות כרוכים זה בזה), שום מסר מעבר לזה לא ממש דיבר אלי. כשיונית, מלכת הבלוגים, הציעה לכתוב פוסט שמדבר על ארבעת הבנים ישר חשבתי שזה לא בשבילי. מעין תגובה אוטומטית שלי למשהו שהוא לא ממש חלק מהטריטוריה שלי. ההתנגדות הראשונית של איך זה קשור אלי התחלפה

לפני כשנתיים, קפצתי בשבת בבוקר להאנגר בתל אביב בו התקיימה מעין תערוכה של סיפרי צילום ואיור. התערוכה/מכירה הציגה מגוון גדול מאוד של ספרים של אמנים שונים. הספרים היו פרוסים על שולחנות ואפשר היה לדפדף בהם ולהנות גם מהאוירה מסביב וגם מהספרים עצמם. שם גם נתקלתי בכמה ספרי צילום של עליזה אורבך, וביניהם ספר אחד קטן בכריכה רכה (היו גם ממש גדולים), שמשך אותי. שניה לפני שיצאנו (אני ובתי, בתקופה שעוד שמחה להתלוות אלי לחוויות מעין אלו), קניתי את הספר שקרא לי. הספר הונח על המדף לאחר שדיפדפתי בו ואני המשכתי בחיי. לאחרונה, ארגנתי לי פינת עבודה משלי בבית. היה חשוב לי שתהיה לי פינה נעימה שגם תאפשר לי לקבל השראה, מוזמנת לקרוא על זה כאן. במסגרת האירגון מחדש עשיתי סדר במדף הספרים, ומצאתי את הספר הזה של עליזה או