אהבה ממבט ראשון

לאחרונה אני משוטטת יותר באינסטגרם, כמו שאתם כבר יודעים. כתבתי על זה גם פה. לא מזמן נתקלתי בחשבון משובח - thismintymoment, שהעלה תמונות וסרטונים ממבנים של האדריכל לואיס ברגאן במקסיקו סיטי. התמונות מהשטח, והסרטונים שצולמו תוך סיור באתרים (ואיזה כיף שיש סטורי), גרמו לי לרגע להרגיש קצת שם, להצטער שאני לא ולקוות שיום אחד עוד אגיע...

באותן השניות מול התמונות ממש הרגשתי את הצביטה בלב, מן געגוע למקום שלא הייתי בו מעולם. ניסיתי להבין מה יש במבנים המיוחדים של לואיס ברגאן שגורם לי להרגיש ככה. אני יכולה להעריך עבודות של אדריכלים מוכשרים וטובים אבל משהו שם יצר חיבור רגשי עמוק יותר. הרגשתי את המבנים, לא רק הבנתי אותם.

יש במבנים שלו פשטות. צניעות שעולה מתוך מינימליזם שמשולב בנאמנות למקורות ובהתאמה לסביבה.

אני מניחה שחלקכם שמעתם על לואיס ברגאן וכבר מכירים את העבודות. המפגש הראשון שלי עם ברגאן היה במהלך לימודי עיצוב פנים.

קיבלנו כפרוייקט לתכנן מבנה לשימוש מסחרי באילת. במהלך החשיבה על השראה לפרויקט נזכרתי בטיול שעשיתי במקסיקו לפני הרבה שנים. מזג האוויר והשמש היוקדת, הצמחייה המדברית, השמים הכחולים והים ברקע, חיברו לי בין מקסיקו ואילת.

רחוב - צולם בטיול במקסיקו שנת 2000

כשהצגתי את הכיוון לפרויקט שאל אותי המרצה אם אני מכירה את העבודות של לואיס ברגאן. לא הכרתי וכמובן שהדבר הראשון שעשיתי אחרי השיעור היה לגגל עליו. זאת היתה אהבה ממבט ראשון.

העבודות שלו הפכו להיות ההשראה שלי לאותו פרויקט והשראה לאדריכלות במיטבה.

אז בכל זאת כמה מילים עליו, למרות שהביטוי תמונה שווה יותר מאלף מילים מתאים פה בול.

בקצרה ממש (יש הרבה מקורות לקרוא ולהרחיב, גגלו זה שווה), ברגאן נולד ב-1902 במקסיקו ובבגרותו למד הנדסה אזרחית. הוא הגיע לאירופה בשנות העשרים לחייו ושם פגש בלה קורבוזיה, התוודע למודרניזם וספג את חידושי האדריכלות של אותה תקופה. עם חזרתו למקסיקו, בה הסגנון האדריכלי השולט היה קולוניאלי ספרדי עמוס בעיטורים, הוא הצליח לשלב בין העולמות ולהביא את הניקיון הצורני של המודרניזם תוך שמירת מוטיבים מהאופי המסורתי המקסיקני.

בשנת 1980 ברגאן זכה בפרס פריצקר ונחשב לגדול האדריכלים במקסיקו. הוא הקים את ביתו במקסיקו סיטי בשנת 1948, יצירת מופת שהוכרה אתר מורשת עולמית בשנת 2004. מכיוון שברגאן השתמש בחומרים טבעיים בלבד היה צורך לשפץ את האתר, השיפוץ המרכזי נעשה בשנת 1995, שבע שנים לאחר מותו (בשנת 1988).

בניגוד לפונקציונליות של המודרניזם, ברגאן טבע את המונח "אדריכלות רגשית", תפקידה של האדריכלות לייצר סביבה שלווה ורגועה.

ברגאן מייצר מבנים מתאימים לסביבה. הוא שולט בשמש המקסיקנית החזקה על ידי הכנסת האור למבנים בצורה מבוקרת ויוצר משחקי אור וצל. הוא משתמש בצבעים חזקים אל מול הטיח הלבן ולמרות הצבעוניות המאוד דומיננטית הוא מצליח לשמור על שלווה ורוגע במבנים שלו. הצבעים בעלי תפקיד גם הם בויסות תחושת החום.

גם תוך המבנה, כמו החוץ, משדר פשטות וצניעות והתחושה שעוברת נזירית ממש. הריהוט מינימלי ועשוי מחומרים טבעים, ובתחושה של עבודת יד.

ברגאן מתייחס אל פנים וחוץ המבנה כיצירה שלמה אחת. למבנים חצרות בקווים נקים שבהם משולב בדרך כלל אלמנט מים וצמחיה מתאימה לאקלים.

צבע, צורה, טקסטורה, אור וצל - כל אלה באים לידי ביטוי ביצירות שלו בצורה מושלמת.

"פשטות היא מילת מפתח ביצירתו ודרך חייו, רמז על כך ניתן בכל מבט על עבודותיו, כל צוהר ועמוד מסתירים סוד, מבקשים ממך להמשיך להלך בחלל. ברגאן דורש מאיתנו לדעת את הטבע, את סביבתנו הקרובה, לחקור. הוא מורה לנו בכל זווית כי קיים משהו מעבר. היצירה המיעוטנית נתפשת בחלקיותה, ונחשפת תוך כדי השתנות מתמדת, לעתים קרובות יצרו האדריכלים מבנה זר לסביבתו הקרובה, לא כך ברגאן. את ביתו לא ניתן לזהות מן הרחוב, הוא עטוי גדר בטון משעממת משהו, כבוד הבית פנימה" (מתוך מאמר של יוסי קאלו).