רוחות של שינוי

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים מהירים עם השפעות על החברה והכלכלה לא רק בישראל, אלא בקנה מידה גלובלי. התפתחות טכנולוגית מואצת, גלובליזציה מוגברת, שינויים פוליטיים ואסונות אקולוגיים שמתעצמים הם תהליכים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו ונתנו לנו את התחושה שההיסטוריה נעה בכיוון מאד ברור.

אבל השנה עם הופעת הקורונה וכל מה שהביאה איתה, כמו במערבולת, כאילו כל השינויים האלו הוקצנו והתנקזו לנקודת זמן אחת, משמעותית וברורה, שממנה נראה שהעולם ואנחנו נצא אחרים. לא בדיוק כמו שחשבנו. התחושה הזו שאנחנו בנקודת שינוי היא מוחשית וחזקה. הרבה מנסים בזמן האחרון לחזות לאן כל זה יוביל, אבל כמעט כמו תמיד, כנראה שרק בדיעבד נוכל להתבונן לאחור ובאמת לזהות את השינויים שקרו ואיך הם השפיעו עלינו.

התחושה שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה הזכירה לי נקודה אחרת בזמן בה נשבו רוחות של שינוי. לא בטוחה שצונאמי כמו עכשיו, אלא דווקא אירוע שבמבט ראשון נראה אירוע כמעט רגיל – התערוכה הגדולה בקריסטל פאלאס בלונדון שהתקיימה ב-1851.

התערוכה הגדולה בקריסטל פאלאס

Dickinson’s comprehensive pictures of the great exhibition of 1851: from the originals painted for Prince Albert

כמו עכשיו, גם אז התפתחויות טכנולוגיות, חברתיות וגלובליות שקרו במחצית הראשונה של המאה ה-19, במהפיכה התעשייתית, הביאו בנקודת זמן אחת לאירוע מרכזי ומשמעותי - התערוכה העולמית הראשונה לעיצוב וייצור, ראשונה שאחריה יבואו עוד רבות.

העניין שלי בתערוכה נולד קודם כל מהמבנה שלה - הקריסטל פאלאס, או בשמו העברי ארמון הבדולח, שנבנה במיוחד עבור התערוכה. המבנה האייקוני הזה סיקרן אותי אחרי שביקרתי במבנה זכוכית קטן יותר במהלך טיול בצרפת, שנבנה בהשראתו. המבנה והפארק בצרפת היו מרגשים ועל זה כתבתי כאן בפוסט.

מבנה הזכוכית שצילמתי בפארק בצרפת - לא אותו סדר גודל

העיסוק שלי בעיצוב, ובמיוחד בחשיבות של החומרים בתהליך העיצוב, משכו אותי להתעמק ברקע להקמת הקריסטל פאלאס, ותוך כדי התהליך נחשפתי לפיסת היסטוריה מרתקת של עולם האדריכלות וגם של עולמות אחרים.

התערוכה והמבנה שבו היא שכנה, מסמלים את נקודת השינוי אליה התנקזו התפתחויות בתחומים שונים, וממנה הדברים עלו על מסלול חדש. הרבה דברים "ראשונים" נולדו בתערוכה והמשיכו להתפתח מאז.

התערוכה הגדולה. לתערוכה, בחסות הנסיך אלברט, היו מטרות ברורות. להציג לאומה הבריטית את ההתפתחויות בתחום הטכנולוגיה והעיצוב, להעניק השראה למעצבים ויצרנים בריטים ולתמוך בחינוך וחשיפה לטכנולוגיה. מטרה נוספת להקמת התערוכה הייתה להפגין את עוצמתה התעשייתית והמסחרית של אנגליה ברחבי העולם (כי תמיד יש גם פוליטיקה).

מוצגי התערוכה הגיעו מכל רחבי בריטניה ומושבותיה: אוסטרליה, הודו, ניו זילנד וכן מארצות אירופה וארה"ב.

המוצגים חולקו לארבע קטגוריות מרכזיות: חומרי גלם, מכונות והמצאות מכניות, מוצרי תעשייה, פיסול ואמנות פלסטית.

בתערוכה השתתפו כ-14,000 מציגים עם מעל 100,000 פריטים! היום, כשאנחנו מורגלים בארועים בינלאומיים, קשה לנו להעריך את ההתרגשות מסדרי הגודל והעוצמה הגלובלית שהורגשה אז.

מוצגים רבים שהוצגו בתערוכה זכו לתשומת לב גדולה, מכונות לתעשייה ביניהן מנועי קיטור וקטרים, מכונות טווייה ואריגה, מכונת תפירה של זינגר ועוד; מוצרים לבית: ריהוט, כלים מקרמיקה, זכוכית ומתכת, יצירות אמנות בתחומי הציור והפיסול. אחד המוצגים הבולטים בתערוכה היה האקדח "קולט" שיוצר כבר אז בייצור המוני.

על אף שהתערוכה הכילה עשרות אלפי מוצגים מרשימים, גולת הכותרת של התערוכה והמוצג המרשים ביותר היה מבנה הזכוכית שבו שכנה.

ארמון הבדולח. בשנת 1849 אירגן הנסיך אלברט תחרות לתכנון ועיצוב שטח התערוכה בהייד פארק שבלונדון. בתחרות ניתנה עדיפות לטכנולוגיות חדשניות וחומרים מעשה ידי אדם שתאמו את מטרת התערוכה. ג'וזף פקסטון שהיה האחרון שהגיש את הצעתו לוועדה, לאחר ש-245 הצעות נדחו, זכה במכרז. המבנה שהציע, העשוי ברזל יצוק וזכוכית, היה זול יחסית ליישום בהשוואה להצעות האחרות. לפקסטון ניתנה פחות משנה (!) לתכנון, ייצור והרכבת המבנה.

שירבוט הסקיצה הראשונה של פקסטון, תכניות ופרטי המבנה

למרות התפתחויות רבות בתחומי התעשייה והמדע, האדריכלות באותה תקופה נותרה שמרנית יחסית.

ארמון הבדולח היווה פריצת דרך והציג חדשנות אדריכלית בהרבה מובנים. הייתה לו השפעה משמעותית על האדריכלות בהמשך ואפשר לזהות בו חלק מהמגמות שיתפתחו אחר כך באדריכלות המודרניסטית.

גודל. המבנה בנוי על שטח של 70 דונם, וגובהו (בנק' הגבוהה ביותר) 45 מטרים. אחסוך לכם את כתב הכמויות אבל המבנה היה עצום, וזה גם חלק מעוצמתו.

צורת הבניה. המבנה עוצב ממודולים של חלקים שהוכנו מראש, מה שהיום אנחנו מכנים בניה טרומית. צורת בניה שהייתה חדשנית לאותה התקופה התאפשרה הודות ליכולות הייצור ההמוני שהתפתחו באותן שנים.

חומרי בניה. פקסטון הסתמך על המידות הגדולות ביותר לייצור זכוכית בקנה מידה תעשייתי בתור מודול בסיסי, והוא שהכתיב את הגודל והעיצוב של חלקי המבנה. הזכוכית ממנה נבנה הארמון הייתה חומר שעד אז לא נראה במבנים ציבוריים בהיקפים כאלה, אפילו להוביל אותה באותה תקופה לא היה פשוט. החומר הוא שהכתיב את אופן וצורת הבניה ולא הפוך.

גם שלד המבנה היה חדשני. לא קירות תומכים בבניין שנושאים את כובדו, כפי שמקובל בבנייני עץ ואבן, אלא שלד ברזל בלבד מצופה זכוכית.

חיבור בין פנים וחוץ. הבניין משרה תחושה של חלל ענק שחלקו הפנימי וחיצוניותו מתמזגים, ואין גבול ברור ביניהם. לא רק בשל שקיפותה של זכוכית, אלא גם בשל העצים הגדלים במבנה פנימה. המבנה תוכנן להשאיר ולשמר במקום עצים שגדלו באזור בטרם נבנה הבניין.

פשטות מול קישוטיות. פקסטון שילב ישן עם חדש. בארמון נשמרו צורות מסורתיות כגון קשתות, עיגולים המזכירים מדליונים וגם במבנה הפנימי משולבים אלמנטים מסורתיים: העמודים בעלי בסיס וכותרת כפי שהיה מקובל בבנייה המסורתית, על אף שצורתם פשוטה וגיאומטרית.

הקורות הקלות ונקודות החיבור שלהן נותרו חשופות לגמרי, זאת בניגוד לנוהג להסתיר את הקונסטרוקציה.

הארמון אמנם נבנה בצורת בזיליקה. אולם מרכזי אחד גבוה במרכז ולצידו שני אולמות משניים נמוכים יותר. אך עם זאת מתאפיין המבנה בפשטות ואינו מקושט באופן המסיח את תשומת הלב מן המבנה עצמו.

בניה מתוך הקשר. לא עוד מבנה מפואר בלבד, אלא מבנה שמתייחס לתוכן האירוע, שמדבר תעשיה על ידי בניה תעשייתית ושמשתמש בחומרים שנותנים את הבמה למוצגי התערוכה. מבנה שמתייחס לסביבה, אינו נטע זר בהייד פארק אלא משתלב בסביבתו ומכבד אותה.

The Palace of Industry For All Nations (Crystal Palace), view from Kensington Palace, 1851 England.

העיצוב החלוצי של ארמון הבדולח זכה לפופולריות יוצאת דופן בקרב הציבור למרות שבעיני מבקרי התקופה הוא נראה פשוט מדי ובלתי אמנותי.

תדמיינו – לונדון, הייד פארק ובתוכו מבנה זכוכית ענק שצמחיה ועצים צומחים בתוכו. חלום!

זה אולי המקום לאאוטינג - אחרי שנברתי במלא תמונות וקראתי המון חומר אני ללא ספק מדמיינת, אבל מעולם לא הייתי בלונדון. כן, אני יודעת, פאדיחות. זה מבחינתי ללא ספק היעד הבא כשיתאפשר לטוס.

התערוכה עצמה הייתה גם חידוש גדול מבחינה חברתית ותרבותית. התפתחות מערכת הרכבות בשנים שלפני התערוכה איפשרה לה להפוך לאירוע המוני בעל השפעה, ולמבקרים להגיע לתערוכה מכל רחבי בריטניה.

כדי לכסות את ההוצאות המחירים הוזלו ונמכרו במגוון מחירים וגם כרטיסים ב-1 שילינג.

וכך בשל שילוב של מחיר וניידות הגיעו גם פועלים ובעלי המעמדות הנמוכים לחזות בתערוכה ובמבנה הייחודי. זאת בתקופה שרק אליטות חברתיות היו נחשפות לאירועים מסוג זה.

לתערוכה היה גם ממד חינוכי חשוב. המוצגים היו אמורים להנגיש לקהל הרחב וליצרנים את הישגי המדע, להציג את דבר קיומם של חומרים ותהליכי ייצור חדשניים ומוצרים חדשים, ולחשוף לפני חלקים נרחבים בציבור הבריטי את ערכם של התעשייה, המסחר והמיכון וחשיבותה של האמנות.

בזמן התערוכה התקיימו בלונדון הרצאות מפי חשובי החוקרים מאוניברסיטת אוקספורד בנושאים הקשורים לתערוכה, כמו - כימיה, מטלורגיה (תורת המתכות) ועיבוד מוצרי ברזל.

עד סוף הקיץ שלחו כ-500 בתי ספר יותר מ-35 אלף תלמידים לבקר בתערוכה (סל תרבות מישהו?) ומעל שישה מיליון מבקרים צפו בה. כשליש מתושבי בריטניה באותה עת.

את רווחי התערוכה הגדולים הוחלט להפנות להעמקת החינוך המדעי–אמנותי בבריטניה.

נרכשו חלקות אדמה בדרום קנסינגטון שבלונדון, כדי להקים קריית החינוך לקידום האמנות והמדע ושנה לאחר מכן נפתח במקום מוזיאון ויקטוריה ואלברט המפורסם. המוזיאון שימר את רוח התערוכה הגדולה גם מבחינת תכניו וגם מבחינת הפנייה לקהל הרחב. היה זה המוזיאון הראשון בעולם שהואר באור מלאכותי (מנורות גז בזמנו) כדי לאפשר לפועלים לבקר במוזיאון בשעות הערב, אחרי העבודה.

התערוכה הצליחה מעל למשוער. מעבר להשגת מטרותיה הישירות, היא הובילה שינויים בטווח הארוך במבנה החברתי בבריטניה, בחינוך ובאדריכלות.

וארמון הבדולח? לאחר התערוכה הארמון פורק לחלקיו ובשל הצלחתו הורכב מחדש בפרוור לונדוני.

משנת 1854 הוא שימש כמרכז לתערוכות אמנות ומדע, קונצרטים והצגה של חידושים טכנולוגיים חלוציים.

המבנה לאחר שהורכב במיקומו החדש (צילום: Philip Henry Delamotte, cc)

ארמון הבדולח שימש השראה לאדריכלים ובהשראתו נבנו מבני זכוכית נוספים ברחבי העולם.

כבר בשנת 1853 נבנה קריסטל פאלאס במנהטן עבור התערוכה שהתקיימה שם. במדריד נבנה הקריסטל פאלאס ב-1887 ועד היום מארח תערוכות ומיצגי אומנות.

Petrit Halilaj exhibition, 2020-2021 Kimsoojaart installation, 2006

Crystal Palace Madrid

כך, ללא כוונה מראש, נוצר מבנה אייקוני שלא רק היה השראה למבנים דומים ברחבי העולם, אלא גם יצר תקדים בו ראו בתערוכות העולמיות הזדמנות לייצר מוקד ענין אדריכלי ולהציג חידושים בתחום. כך נבנה האייפל עבור התערוכה העולמית בפריז בשנת 1889, האטומיום לתערוכה בבריסל בשנת 1958 (שניהם נועדו לפירוק, הושארו והפכו גם הם למבנים אייקונים) וביתן ברצלונה של מיז ואן דר רוהה בתערוכה העולמית בברצלונה בשנת 1929 (שפורק ושוחזר).