פוזיטיב-נגטיב בעיצוב ובחיים

"A blank space is a part of the function, not emptiness or a lack" - Kenya Hara, White

הפוסט הזה נולד מתוך שיחות עם לקוח במהלך עיצוב הבית שלו. הלקוח רצה להעביר לביתו החדש ריהוט רב שכבר היה ברשותו, וכן לייצר מקומות אחסון רבים ככל האפשר בדירתו החדשה.

התכנון עבורו כלל נגרות רבה בצבע לבן עם נגיעות של צבע. הנגרות נטמעת בחלל ואינה בולטת לעין, אך מספקת מספר אזורי עניין. במקביל מיינו את הריהוט מדירתו הקודמת ובחרנו מה מתאים לעבור לחלל החדש. אך למרות שהלקוח היה שלם עם התכנון והיינו כבר בשלב הביצוע ראיתי שעדין הוא חסר מנוחה. מידי פעם פנה אלי בשאלות "מה דעתך, האם נוכל להוסיף מדף נוסף מעל הקלאפה במטבח, הרי יש שם עוד הרבה גובה שאינו מנוצל", "האם כדאי שנוסיף עוד ארון ויטרינה בסלון, בפינה הפנויה שליד המזנון?" הבנתי שהעניין הוא תפיסתי ואינו קשור דווקא לכמות מקומות האחסון הנדרשת. לתפיסתו, קיר שאינו מלא, או שטח רצפה שאין עליו רהיט הוא "נדל"ן מבוזבז".

שוחחנו על משמעות הנגטיב בעיצוב החלל ואיך זה בא לידי ביטוי בדירה שלו.

עבודת עיצוב גרפי של סטודיו min. (מפינטרסט)

בעיצוב, החלל הריק שנקרא גם נגטיב ספייס, משמעותי לא פחות מזה המנוצל. לעתים נייצר פתרונות נסתרים או נבלעים כך שהעין "תפספס" אותם, וגם הם יכנסו לקטגורית הנגטיב. המשחק בין פוזיטיב-נגטיב הוא קריטי לתחושה שלנו בחלל. כאשר יש עומס רב העין שלנו לא מוצאת מנוחה והחלל נראה עמוס ולא נותן שקט. מעבר למשמעות התחושתית והאסטטית, בהנדסת אנוש חלל ריק מאפשר תנועה וזרימה נוחה בין הפונקציות השונות. האזורים הריקים בחלל ובקירות נותנים לעין מנוחה ומדגישים את הקיים. ללא הנגטיב, לא נוכל להבחין בפוזיטיב.

מדובר על איזון עדין כך שגם הניצול הפרקטי וגם התחושה יהיו אופטימאליים. בחלל ריק מידי, שבו ה"אין" משתלט ויש בו דברים מועטים בלבד, לעתים התחושה תהיה קרה ומרוחקת. האיזון המדויק משתנה במקומות ובהקשרים שונים וייקבע לפי התוצאה הסופית אליה נרצה להגיע (בית נעים או גלריית אומנות שכל יצירה תקבל את מלוא הפוקוס שלה).

עם ההבנה, גם הלקוח הסתכל על הבית אחרת.הוא הבין שה"רווח" ממילוי החלל אינו רווח כלל. בחנו את החללים בדירה שלו והגענו לאיזון הנכון על מנת שהפונקציות יתמלאו ובכל זאת הבית ישאר נעים ולא דחוס.

צולם על ידי בתערוכה של הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב

הנגטיב ספייס הוא נושא רחב בעיצוב, אבל מעבר להסבר ללקוח שגרם לו להסתכל על הדירה שלו בצורה אחרת, הדיון הזה לקח אותי לחשיבה על האיזון בין הפוזיטיב והנגטיב בחיינו.

לעיתים הנגטיב, ה"אין", מבליט את מה שיש. גורם לו להראות משמעותי וחשוב יותר. כאשר הוא רב מידי לתחושתנו, הוא משתלט. ה"יש" נבלע בתוכו עד כי כמעט איננו מרגישים בנוכחותו. לעתים "אין" גדול גורם לנקודת "יש" אחת להראות מאוד משמעותית כך שכל מה שסביבה כלל אינו חשוב. הם כמו יינג ויאנג, משתלבים זה בזה.

אנחנו צריכים את הנגטיב הזה, בדיוק במינון הנכון עבורנו. האיזון הוא אישי ושונה עבור כל אחד.

צולם על ידי בתערוכה של הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב

כמו ביצירת אומנות מדויקת שבה העין קולטת את מה שכיוון אותנו האומן, מה שהיה חשוב לו להדגיש או להראות, הוא שולט בנגטיב בדיוק כמו בפוזיטיב. כמו ביצירה מוסיקלית שהמרווחים בין הצלילים הם משמעותיים וקובעים את אופי היצירה. כמו בשיחה, בה המילים שלא נאמרו חזקות לפחות כמו אלו שכן. אנחנו רוצים לקרוא מבעד למילים...

הנגטיב מאפשר לפוזיטיב להתקיים. בלעדיו לא נוכל להבחין בפוזיטיב.

“Horizon” Campaign, MUJI, Designing Design, 228"

גם ביומיום ובתוך העשייה השוטפת חשוב האיזון המדויק הזה. עשייה אינסופית מרוקנת את המשאבים ולעומתה חוסר מעש ותכלית מיצרים הרבה ריק, שמרוקן במקום למלא. השאיפה היא למצוא את האיזון המדויק לנו.

חשבתי על הפוזיטיב והנגטיב בחיי. איפה הנגטיב, המרווח, האתנחתא הזו שמייצרת את האיזון ומאפשרת לכל היש לבלוט ולהראות. כשלמדתי אצל זן מסטר ניסים אמון, הוא דיבר על השקט שבפנים בתור "הרווח שבין המחשבות". העשייה היא הפוזיטיב, אנחנו עסוקים בה כל הזמן. רגעי הנגטיב מאפשרים אותה. מאפשרים לקחת מרווח נשימה ולהתמלא מחדש. אם אנחנו מזהים אותם, אפשר לייצור אותם באופן יזום.

יש מקומות פיזיים שנותנים את מרווח הנשימה הזה, אצלי זה שהייה בטבע, ובמיוחד בים. אבל יש גם עשיות שנותנות את המרווח הזה, מאפשרות לנקות את הראש מהמחשבות ולתת הפוגה. עשיות שמאפשרות להתמלא מחדש.

הבחנתי שאצלי זה קורה ביצירה ובעבודה עם הידיים. התעסקות עם הידיים נותנת לי מרווח של שקט לראש. גיליתי שכל פעם שאני יוצרת משהו ועובדת עם הידיים, אני מסיימת רגועה ומחויכת יותר. הראש עסוק בלהפעיל את הידיים, לתכנן את התוצר, ולעתים אפילו זה לא נדרש. פעולות כמו לישה, שיוף, אוטומטיות לגמרי ומשחררות אותו לחלוטין.

הגילוי הזה דרש תשומת לב כי עשייה כזו ביומיום הייתה אקראית, ולא קל להבחין בנגטיב כאשר הפוזיטיב משתלט עליו כל הזמן.

בסקירה לאחור, גיליתי הבזקים של עבודה בידיים ובחומר שהייתה תמיד שם. העשייה הפיזית, צביעת קירות, רהיטים, תקופה של חימר וקרמיקה ועוד... רק בחיבור הנקודות הבחנתי במרווח שנוצר שם.

והתוצרים שהתקבלו, (גם אם היו עבורי בלבד וללא מטרה מקצועית) הסבו לי הרבה נחת כי היו שלי, הנד-מייד, וכי הדרך אליהם עברה במקומות נעימים של שקט.

גם בעבודה שלי כמעצבת יש רגעי חסד כאלו. אני אוהבת את העיצוב ואת החומרים, העבודה היא יצירתית, אך היא בעלת אופי אחר. היא מחויבת ללקוח, לתוצר, לפתרונות ולמתן מענה.

בשנה האחרונה הכנתי לעצמי כמה שרשראות מחומרים שונים. הגילוי היה שמעבר לתוצר החדש שמאוד אהבתי, ולפידבקים החמים שקיבלתי מחברים (וגם מזרים גמורים שעצרו אותי כדי להתעניין), נוצר שם הרווח הזה. הנגטיב הזה שנתן לי אנרגיה ואיפשר לי להתמלא ולחזור לעשייה בתחומים אחרים עם אנרגיות מחודשות.

שרשרות עם אלמנטים מבטון

פיניתי לי זמן למרווחי נגטיב כאלו ויצרתי אלמנטים שונים. נשמות אהובות עונדות את השרשראות שהכנתי. בכל אחת מהן יש חלק ממני, רגע שקט כזה, שאני מקווה שעובר הלאה ונותן מרווח נשימה למישהו אחר.

עם יצירת מרווח הנגטיב גם הפוזיטיב נהיה חד יותר.

אני משתדלת למצוא את הזמן לרגעי הנגטיב האלו, לעבודה עם הידיים, עם חומר, עם צבע, כזו שמאפשרת את ההפוגה בראש.

בינתיים לפחות מצאתי מקום להתרווח בו. גם התוצרים שעשיתי הלכו והתרבו, ואני עושה כל פעם ניסיונות חדשים. חלקם מוצלחים, חלקם ממש לא. גם פה יש תהליך למידה אבל הוא שלי בלבד, ללא מחויבות לתוצר כלשהו אלא להנאה מהתהליך.